<h1>שו"ת הר"ן סימן ל"ח</h1>
<h2>דף כט:</h2>
דאע"ג דאמרינן על דעת רבים אין לו הפרה לדבר מצוה יש לו הפרה והיתר שבועה זו לדבר מצוה הוא כדי שלא להפריד בין איש לאשתו, ואע"פ שרבינו יעקב ז"ל חידש ואמר דלאו בכל דבר מצוה יש לו הפרה אלא דוקא כי ההוא מקרי דרדקי וכמו שדבריו ידועין ומפורשים הם בתוספות [גיטין ל"ו ע"א] לא סמכו על דבריו וכ"ש שאין לנו לחוש בהן לנדון זה מפני הצדדים שיש להקל בשבועה זו וכמו שכתבנו למעלה. ועוד שאפשר שאין שבועה זו על דעת רבים שרבינו האי גאון ז"ל כתב דלא מקריא על דעת רבים עד שתהא על דעת רבים וברבים וכן דעת רש"י ז"ל ורבים שלשה כדמוכח בפרק השולח [גיטין מ"ו ע"א] ואני רואה מתוך השטר שאותם שנשבעו על דעתם שהיו בשעת השבועה לא היו אלא שנים דהיינו העדים. ועוד שדברי רש"י ז"ל מוכיחין בפרק בתרא דמכות (דף כ"ב) דאין נדר על דעת רבים כלום אלא בשנדר לקיים מצוה אבל לדבר הרשות לא ואע"פ שיש מי שחלק עליו מ"מ מודים הם שאין דעת הרבים חל בדבר איסור וזה דבר איסור הוא מן הטעמים שכתבתי למעלה. וכי תימא בשבועה זו יש חומר אחר שאמר על דעת המקום ועל דעת המקום אין לו הפרה כדמוכח בפרק שבועות שתים בתרא, ליתא שכבר כתבו הראשונים ז"ל דכי אמרינן על דעת המקום אין לו הפרה דוקא בתורה ובמצותיה אבל בדבר הרשות לא וכ"ש שאין דעתו של מקום מצטרפת בדבר שיש בו נדנוד עבירה. ולפיכך דעתי מסכמת שראוי להתיר שבועה זו.
